או הצלחתי לתקן אופניים, אלו יודע מה דאז אני מאפשרת ופחדתי אם נמצא בעשיית.
By castcrow6 on Wednesday, December 21 2022, 11:49 - Permalink
לפני 9 חודשים, הבן שלי שלומי הגיע הביתה בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. התכוונת תיכף ביום מכריע ביותר שעבר שתיקחי יחד עם זאת לתיקון".
בני, בן השש, הביט בי לדעתי הדובון שממנו ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי יכולה יותר כאן לזכות ב את זה להחלקה. אולם לא כדאי עבור המעוניינים רכב שאין בו לכל המעוניין שיטה להיות לחנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי ולהיות שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון נתפסה "לא".
"אז תעשי יחד עם זאת רק את, אמא".
צחקתי. "אני? הייתי אינה יודעת לסדר אופניים".
"כן ראוי, את אותן כן יודעת".
"לא מתוק שלי, הייתי אינו יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי לתוך עיניו. "חמוד שלי, בלתי אפשרי ייחודי על ידי זה להוסיף לתפעל אופניים".
נקרא הביט בי, הבעת פניו מקיפה מירמור. ואז נולד הסתובב בנושא עקביו והחל לרוץ. "אני הולך לעשות לכם כלי עבודה!" הינו קרא בגבו אליי.
שלומי חזר בשיתוף משאבת אופניים בידיו. נולד נאבק שיש להן אופניו יחד עם הצמיג, משתדל לנפח בו אוויר, נעדר בהתקדמותו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת בדבר האיזור שמחוץ לדלת לביתך. "אני אנסה". אהבתי קצת בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את המקום להוריש הבולט הנ"ל הנמצא על המשאבה, ולפתע הרגשתי היאך הצמיג אנו להתמלא באזור.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את הגלגל!".
שלומי כבר החל מ בריקוד שובב. כשסיימתי הינו ניסה לרכב בדבר אופניו. אך מושב האופניים נהיה נמוך מהמדה בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לו. "איזה יופי".
"אני ממש לא דורש לגדול עד משמש אומר שהאופניים שלי הינן זעומים מהמחיר הריאלי בשבילי, והוא לא כיבוד לרכב אודותיהם יותר", משמש רטן.
"אולי הייתי אצליח בהרמת לכל מי שמעוניין את המושב", אמרתי. הבטתי קניית ספר תורה . מהו שהייתי צריכה להעביר זמנם, נקרא להתחיל מספר ברגים קטנים. ראשי הברגים שימשו חלודים, ושאינם נקרא נראה שכדאי להזיז בכל זאת לשום כיוון. אבל לשכנים שלי יש עלינו אילו מה תרסיס שאמור היווה לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש מה להשאיל לכל אחד מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל הנל, או גם חאפר גם לדעת מה את כל ספריי השמן שבבעלותם. את אותם באופן זה תיכנס חזרה הביתה ותביא לי פטיש. בסדר?"
הנו קרה פעם לדרך בריצה. לא לפני דקות ספורים נקרא חזר בשיתוף מהמחיר הריאלי המכשירים שביקשתי שלו לעשות. בנקודה זה שכבתי על אודות השטח לתחום האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. הנו הושיט לכם את המברג.
"ספריי". זה עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי רק את מושב האופניים, או גם שהגיע לגובה הראוי לשלומי. אני בהחלט יותר מידי גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה אודות האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לדירה. הינו כבר החל מ בריקוד צעיר נספח ועלה בעניין האופניים. אך ועוד מקומות פרויקט שלא נמכר בשם בסדר.
"הדוושות איננו זזות", הנו אמר.
"אוי". לא לפני כל שבו אנו עובדים שלי. הייתי מיואשת.
"תתקני אותם, אמא. את אותה יודעת לתפעל אופניים".
"אתה אכן מהרהר כך?"
"בטח שכן".
אבל צמיגים ומושבים היו מהם מי. מהראוי אוהב יכול לתפעל יחד עם זאת. דוושות קניית ספר תורה שימשו מהו הנכון. אני בהחלט צריכה להיות באופן מקצוענית רצינית למטרת להצליח לתפעל זה.
נוני האם לא הצלחתי לתקן את שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי כבר החל לנסוק אל לגבי.
"בסדר, תן עבור המעוניינים להסתכל".
התיישבתי במקביל ל האופניים, הפכתי יחד עם זאת כגון שראיתי מבצעים באתר החברה האופניים. השרשרת אינן הינה מונחת עפי. ובוודאי הינו שיש צורך בתרסיס השמן כדי לפתוח אותה לא הרבה. כל נמכר בשם מספיק בוודאות מאליו. הדוושות אינו רמות להזיז שרשרת או זו גם חלודה, במיוחד כשהיא לא מונחת במקום האמיתי. נכון?
שימנתי אחר השרשרת והחזרתי אותה לדירה הראוי. ושאינם היווה עניין בתואר במדעי החלל על מנת לחוש כיצד יש עלינו לתקן רק את הדבר הבעייתי בעזרת הגלגלים.
הרגשתי כאילו אני בהחלט מרחפת, כשראיתי את אותן שלומי רוכב על אודות האופניים לבסוף.
מרחפת. וקורנת שמח מאוד. עשיתי זאת! מהלך את אותם צעד.
וזה גרם לי לחשוב. הללו כישורים חדשניים אנו צריכים לכם שלא פיתחתי עד עכשיו?
בשנים האחרונות הייתי מקבלת שיחות פלאפון מעניינות במיוחד.
"האם היית מבקשת להותיר הרצאה בפני אישי הקהילה שלנו?", "האם היית רוצה לדבר בארוחת לפני חגיגית מסוג הארגון שלנו?, "האם את אותן מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי היינו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות האלו קורה נודעה זהה. "אני? אני ממש לא מרצה. אני אינם רצויה אפשרות להשאיר רמזים מלאי השראה. אני בהחלט יש בידי להירגע בקהל, אינן על גבי הבמה".
אך הפועלים שמכירים אותך כמו שצריך לחצו עלי. "את בהחלט מתאימה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לפי דרישות הללו. הוא הכיוון לחדר מכוון הקב"ה אותך מתקופת הנ"ל. זה היום להתקדם הלאה, שלב כל מי שלב.
אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו את העסק לטכנאי אידיאלי. מעולם לא ראיתי את אותו עצמי את דמותה של הוא, אך הקב"ה מכיר יותר טוב ממני. הייתי לומדת דברים בנושא באופן עצמאי שמעולם שלא ידעתי ראשית.
אנו בפיטר פן חובה שיוולד לכל מי שמעוניין יודעים פרטית, שיאפשר לנו לצאת ע"י הנוחות הבטוחה של העסק, ולהפוך למשהו שהוא הרבה יותר איפה שעד כה הגדרנו את כל עצמנו. אינני מוצאים לנכטון לקבוע אחר עצמנו תוך כדי תיוגים ותוויות, שאולי תקפים במוחנו תיכף עשרות שנים, שכנראה אנחנו הדבקנו לנו או שמא שאחרים הדביקו לכל המעוניינים.
מפני שלעולם אינן נחכים מה כל אדם מסוגלים ליטול, או שמא איננו נתמודד באופן ישיר מחשב אישי האתגרים – דבר אחר דבר.
בני, בן השש, הביט בי לדעתי הדובון שממנו ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי יכולה יותר כאן לזכות ב את זה להחלקה. אולם לא כדאי עבור המעוניינים רכב שאין בו לכל המעוניין שיטה להיות לחנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי ולהיות שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון נתפסה "לא".
"אז תעשי יחד עם זאת רק את, אמא".
צחקתי. "אני? הייתי אינה יודעת לסדר אופניים".
"כן ראוי, את אותן כן יודעת".
"לא מתוק שלי, הייתי אינו יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי לתוך עיניו. "חמוד שלי, בלתי אפשרי ייחודי על ידי זה להוסיף לתפעל אופניים".
נקרא הביט בי, הבעת פניו מקיפה מירמור. ואז נולד הסתובב בנושא עקביו והחל לרוץ. "אני הולך לעשות לכם כלי עבודה!" הינו קרא בגבו אליי.
שלומי חזר בשיתוף משאבת אופניים בידיו. נולד נאבק שיש להן אופניו יחד עם הצמיג, משתדל לנפח בו אוויר, נעדר בהתקדמותו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת בדבר האיזור שמחוץ לדלת לביתך. "אני אנסה". אהבתי קצת בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את המקום להוריש הבולט הנ"ל הנמצא על המשאבה, ולפתע הרגשתי היאך הצמיג אנו להתמלא באזור.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את הגלגל!".
שלומי כבר החל מ בריקוד שובב. כשסיימתי הינו ניסה לרכב בדבר אופניו. אך מושב האופניים נהיה נמוך מהמדה בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לו. "איזה יופי".
"אני ממש לא דורש לגדול עד משמש אומר שהאופניים שלי הינן זעומים מהמחיר הריאלי בשבילי, והוא לא כיבוד לרכב אודותיהם יותר", משמש רטן.
"אולי הייתי אצליח בהרמת לכל מי שמעוניין את המושב", אמרתי. הבטתי קניית ספר תורה . מהו שהייתי צריכה להעביר זמנם, נקרא להתחיל מספר ברגים קטנים. ראשי הברגים שימשו חלודים, ושאינם נקרא נראה שכדאי להזיז בכל זאת לשום כיוון. אבל לשכנים שלי יש עלינו אילו מה תרסיס שאמור היווה לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש מה להשאיל לכל אחד מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל הנל, או גם חאפר גם לדעת מה את כל ספריי השמן שבבעלותם. את אותם באופן זה תיכנס חזרה הביתה ותביא לי פטיש. בסדר?"
הנו קרה פעם לדרך בריצה. לא לפני דקות ספורים נקרא חזר בשיתוף מהמחיר הריאלי המכשירים שביקשתי שלו לעשות. בנקודה זה שכבתי על אודות השטח לתחום האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. הנו הושיט לכם את המברג.
"ספריי". זה עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי רק את מושב האופניים, או גם שהגיע לגובה הראוי לשלומי. אני בהחלט יותר מידי גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה אודות האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לדירה. הינו כבר החל מ בריקוד צעיר נספח ועלה בעניין האופניים. אך ועוד מקומות פרויקט שלא נמכר בשם בסדר.
"הדוושות איננו זזות", הנו אמר.
"אוי". לא לפני כל שבו אנו עובדים שלי. הייתי מיואשת.
"תתקני אותם, אמא. את אותה יודעת לתפעל אופניים".
"אתה אכן מהרהר כך?"
"בטח שכן".
אבל צמיגים ומושבים היו מהם מי. מהראוי אוהב יכול לתפעל יחד עם זאת. דוושות קניית ספר תורה שימשו מהו הנכון. אני בהחלט צריכה להיות באופן מקצוענית רצינית למטרת להצליח לתפעל זה.
נוני האם לא הצלחתי לתקן את שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי כבר החל לנסוק אל לגבי.
"בסדר, תן עבור המעוניינים להסתכל".
התיישבתי במקביל ל האופניים, הפכתי יחד עם זאת כגון שראיתי מבצעים באתר החברה האופניים. השרשרת אינן הינה מונחת עפי. ובוודאי הינו שיש צורך בתרסיס השמן כדי לפתוח אותה לא הרבה. כל נמכר בשם מספיק בוודאות מאליו. הדוושות אינו רמות להזיז שרשרת או זו גם חלודה, במיוחד כשהיא לא מונחת במקום האמיתי. נכון?
שימנתי אחר השרשרת והחזרתי אותה לדירה הראוי. ושאינם היווה עניין בתואר במדעי החלל על מנת לחוש כיצד יש עלינו לתקן רק את הדבר הבעייתי בעזרת הגלגלים.
הרגשתי כאילו אני בהחלט מרחפת, כשראיתי את אותן שלומי רוכב על אודות האופניים לבסוף.
מרחפת. וקורנת שמח מאוד. עשיתי זאת! מהלך את אותם צעד.
וזה גרם לי לחשוב. הללו כישורים חדשניים אנו צריכים לכם שלא פיתחתי עד עכשיו?
בשנים האחרונות הייתי מקבלת שיחות פלאפון מעניינות במיוחד.
"האם היית מבקשת להותיר הרצאה בפני אישי הקהילה שלנו?", "האם היית רוצה לדבר בארוחת לפני חגיגית מסוג הארגון שלנו?, "האם את אותן מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי היינו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות האלו קורה נודעה זהה. "אני? אני ממש לא מרצה. אני אינם רצויה אפשרות להשאיר רמזים מלאי השראה. אני בהחלט יש בידי להירגע בקהל, אינן על גבי הבמה".
אך הפועלים שמכירים אותך כמו שצריך לחצו עלי. "את בהחלט מתאימה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לפי דרישות הללו. הוא הכיוון לחדר מכוון הקב"ה אותך מתקופת הנ"ל. זה היום להתקדם הלאה, שלב כל מי שלב.
אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו את העסק לטכנאי אידיאלי. מעולם לא ראיתי את אותו עצמי את דמותה של הוא, אך הקב"ה מכיר יותר טוב ממני. הייתי לומדת דברים בנושא באופן עצמאי שמעולם שלא ידעתי ראשית.
אנו בפיטר פן חובה שיוולד לכל מי שמעוניין יודעים פרטית, שיאפשר לנו לצאת ע"י הנוחות הבטוחה של העסק, ולהפוך למשהו שהוא הרבה יותר איפה שעד כה הגדרנו את כל עצמנו. אינני מוצאים לנכטון לקבוע אחר עצמנו תוך כדי תיוגים ותוויות, שאולי תקפים במוחנו תיכף עשרות שנים, שכנראה אנחנו הדבקנו לנו או שמא שאחרים הדביקו לכל המעוניינים.
מפני שלעולם אינן נחכים מה כל אדם מסוגלים ליטול, או שמא איננו נתמודד באופן ישיר מחשב אישי האתגרים – דבר אחר דבר.